ת.ד. 597, גבעתיים

ת.ד. 597, גבעתיים

מישהו מקשיב לי?

מישהו מקשיב לי?

מאת: אליס אוזמן
תרגום: חמוטל ילין

98.0049.00

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תיאור

בבית הספר כולם מכירים את פרנסס ז’נוויה כפרנסס השקטה והחרשנית. אף אחד לא מכיר את הבלוג שלה, או את הציורים שלה, או את ההתמכרות שלה לפודקאסט האזוטרי “יוניברס סיטי”.  היא בטוחה שהדבר החשוב היחיד הוא להתקבל לאוניברסיטת קיימבריג’ היוקרתית ומוכנה לעשות הכול בשביל להגיע לשם.

עד שהיא פוגשת את אלד לאסט.

אָלֶד לאסט החכם, השקט והמסתורי הוא כל מה שפרנסס הבודדה מחפשת בנפש תאומה, אבל הנוכחות שלו מעלה שאלות שפרנסס לא מעזה לשאול, לא רק אותו אלא גם את עצמה.  פרנסס ואָלֶד מבלים יחד את כל חופשת הקיץ בעבודה על פרויקט משותף שבמהלכה הם מתקרבים מאוד, עד שסוד שנחשף בטעות מאיים להרוס הכול.

כעת פרנסס צריכה להחליט מה באמת חשוב לה בחיים ועד כמה רחוק היא מוכנה ללכת לשם כך.

 

“אוזמן מדגימה היטב כיצד העולם והטכנולוגיות הקיימות בו מספקים הזדמנויות לקשר ולהגשמה עצמית אשר מתעלים מעבר להגדרות המקובלות להצלחה.”

Publishers Weekly

 

“סיפור מרתק, מפתיע ומפעים על בני נוער המשתוקקים להיות נאמנים לעצמם כנגד כל הסיכויים.”

ALA Booklist

מידע נוסף

סוג הספר

מחבר ומתרגם

אליס אוזמן
מאיטלקית: יעל קריצוק

פרק ראשון

העתיד

 

“את שומעת את זה?” שאלה קֶריס לאסט, שעצרה מולי בכזאת פתאומיות שכמעט התנגשתי בה. עמדנו שתינו על רציף הרכבת. היינו בנות חמש-עשרה והיינו חברות.

“את מה?” שאלתי, כי לא שמעתי שום דבר חוץ מהמוזיקה שהקשבתי לה באוזנייה אחת. נדמה לי שזה היה משהו של אנימל קולקטיב.

קֶריס צחקה, דבר שלא קרה הרבה. “זה חזק מדי,” היא אמרה וליפפה אצבע מסביב לחוט של האוזנייה כדי לשלוף לי אותה מהאוזן. “תקשיבי.”

עמדנו בשקט והקשבנו ואני זוכרת כל צליל וצליל ששמעתי באותו הרגע. שמעתי את הרכבת, שממנה בדיוק ירדנו, משקשקת לה אל מחוץ לתחנה ונוסעת אל פנים העיר. שמעתי את השומר בשער של הכרטיסים מסביר לזקן אחד שהרכבת המהירה לסנט פֶּנקרֶס בוטלה היום בגלל השלג. שמעתי חריקות מרוחקות של מכוניות, את הרוח שנשבה מעל הראש שלנו, מישהו מוריד מים בשירותים של התחנה, את הכרוז אומר “הרכבת שנכנסת כעת אל… רציף מספר אחת… היא הרכבת של… 08:02… אל… רמסגייט,” רעשים של פינוי שלג ומשאית כיבוי אש ואת הקול של קֶריס ו…

שריפה.

הסתובבנו והסתכלנו על העיר שמנגד, מושלגת ומתה. בכל יום אחר ראינו מכאן את בית הספר שלנו, אבל היום הסתיר אותו ענן עשן.

“איך זה שלא ראינו את העשן כשהיינו על הרכבת?” שאלה קֶריס.

“אני ישנתי,” אמרתי.

“אבל אני לא.”

“התעסקת בדברים אחרים.”

“טוב, נראה שבית הספר נשרף,” היא אמרה והלכה לשבת על הספסל של התחנה. “המשאלה של קֶריס בת השבע התגשמה.”

המשכתי לרגע להסתכל ואז הצטרפתי אליה.

“נראה לך שאלה היו הטרולים ההם?” שאלתי. התכוונתי לבלוגרים האנונימיים שהטרילו בחודש האחרון את בית הספר שלנו בסדרה של מעשים שהלכו והחריפו.

קֶריס משכה בכתפיים. “זה לא באמת משנה, נכון? בסוף התוצאה היא אותה תוצאה.”

“זה כן משנה.” זה היה הרגע שבו הכול התחיל לשקוע. “זה… זה נראה ממש רציני. אנחנו נצטרך לעבור בית ספר. זה נראה כאילו כל בניין ג’ ובניין ד’ פשוט… נעלמו.” קימטתי את החצאית שלי בתוך ידיי המאוגרפות. “הלוקר שלי נמצא בבניין ד’. בלוק הציור עם העבודות שלי לבחינת הגמר נמצא שם. כמה מהן לקחו לי ימים שלמים.”

“אוי, לא.”

הצטמררתי. “למה שהם יעשו דבר כזה? הם קלקלו כל-כך הרבה עבודה קשה. הם דפקו לכל-כך הרבה אנשים את בחינות הגמר והמבחנים המסכמים, דברים שיש להם השפעה רצינית על העתיד של אנשים. הם פשוט הרסו לאנשים את החיים.”

היה נראה שקֶריס חושבת על זה, ואז היא פתחה את הפה לענות אבל בסופו של דבר היא סגרה אותו בחזרה בלי לומר מילה.

 

הידד, הוספת את המוצר לעגלת הקניות

שמחים שבחרת במוצר זה, באתר מחכים לכם ספרים רבים במחירים מפתיעים