פרק ראשון

פרק 1

כל כך משעמם

תל אביב

זו הייתה החופשה הכי ארוכה והכי משעממת, הימים נמשכו ונמשכו ושום דבר לא קרה, “וכנראה גם לא יקרה,” פיהקה הגר. לקיבוץ לא ממש התחשק לה להגיע, היא ידעה שהמפוצלת של דודה רותה נמצאת שם וזה די עצבן אותה. “אין מה לעשות בעניין הזה,” אמרה רותה, “את יכולה להגיע מתי שאת רוצה, רק שתדעי שבימים הקרובים היא תהיה שם במקומי.” כשהגר שאלה למה, ומה קורה, השיבה רותה בקצרה שיש לה כמה עניינים חשובים לסדר, והגר ידעה שלא תקבל תשובה.

הגר הסתכלה על המפצל שלה. הוא נראה כמו שעון פשוט. סתם שעון. אפילו אמא שלה לא שמה לב שהוא צץ לפתע על אמת היד שלה. היא נקשה על המפצל וסובבה את שתי הטבעות. דגדוג החל לעלות מהבטן, מין דגדוג נעים שעלה למעלה לאף. “אפצ’י,” התעטשה וכשפקחה את העיניים ראתה את בת-דמותה, המפוצלת שלה. הן נראו בדיוק אותו הדבר, לפחות למראית עין. אותה חולצה, אותו ג’ינס, ומכיוון שהייתה באותה רגע יחפה, גם המפוצלת שלה הייתה יחפה. “לכמה זמן כיוונת את המפצל?” שאלה בת-דמותה.

“לא כיוונתי לזמן כלשהו,” השיבה הגר, “סתם בדקתי אם את עדיין קיימת, מזמן לא נפגשנו.”

“אני קיימת, כפי שאת רואה,” חייכה המפוצלת.

הגר לא השיבה. היא סובבה שוב את הטבעת העליונה ו…פוף, המפוצלת נעלמה.

“אוף,” פלטה, “היא ממשיכה להיות בלתי נסבלת.”. תיאודורה קפצה והתיישבה לידה על המיטה, היא הניחה את ראשה הגדול על הרגל של הגר והביטה בה במבטה העצוב.

“מה?” שאלה הגר, “את רוצה לספר לי משהו? אוףףף,” נשפה בכעס בפעם השנייה, “אני לא ניקי ואני לא יודעת לדבר בשפת בעלי החיים, וזה ממש מעצבן, שתדעי לך.” היא ליטפה את תיאודורה. “הייתי מחליפה את היכולת של ראיית מתים ביכולת של ניקי.”

תיאודורה פלטה יבבה. “את מתגעגעת לגוליבר? האמת שגם אני,” הגר הרימה את מבטה אל קיר התמונות שלה, הקיר שהיה מכוסה כמעט כולו בתמונות הנוף האנושי שאבא שלה צילם במסעות הצילום שלו.

התמונה של שלושת הגברים היושבים בגבם למצלמה בתחנת הרכבת בניוגאטי הייתה במקומה, אלא שעכשיו ידעה הגר בדיוק איך נראים השלושה וגם איך נראית תחנת הרכבת. היא חייכה כשנזכרה בגלישה הראשונה לתחנת הרכבת ניוגאטי. “זה היה די נחמד לגלוש לשם בפעם הראשונה עם לוקה. הפעם השנייה הייתה קצת יותר מפחידה. פגשנו את הטיפוס הזה, את זקן תיש.” זכרון העיניים האכזריות של זקן תיש העבירה בה צמרמורת. “בררר, הוא היה מפחיד. כל כך הרבה דברים קרו מאז.”

כמעט חודש מחופשת הקיץ עבר, והגר הרגישה שהיא תקועה בבית. מצד אחד, היא לא רצתה שחופשת הקיץ תסתיים, לא היה חשק להתחיל את הלימודים. נכון שכיתה ח’ היא לא כיתה ז’, אבל שוב להתחיל עם הלימודים והמבחנים וכל הבלגן החברתי שיש בחטיבת הביניים בתל אביב וכנראה שגם בכל חטיבת ביניים בעולם. מצד שני, אפשר למות משעמום. שום דבר לא קורה והיא לא יכולה לעשות דבר. היא אפילו לא יכלה לגלוש ולהיפגש עם לוקה, ניקי ואיזבלה

“המועצה העליונה אוסרת גלישה, וזאת בעקבות הרצח של מר נוואז,” הודיע לה מר יאנוש שגלש במיוחד לחדרה כדי למסור את ההודעה. “ולא רק זאת,” הוסיף כשהוא לובש את ארשת הפנים החמורה ביותר שלו. “דעי לך, כפתור ופרח, שגם שיח מחשבות אסור עד להודעה חדשה.” הגר ניסתה למחות, אבל מר יאנוש אמר שההוראה הגיעה מגברת סופי והעניין אינו נתון כלל לוויכוח.

אז נכון שהם לא נפגשו אבל למרות האיסור, הם הצליחו להגניב שיחות קצרות מתחת לרשת ההגנה ההדוקה שהטילו חברי המועצה העליונה, וכל זאת בזכות ה”חוטם” שבנה ניקי. החוטם היה חיישן קטנטן שניתן להרכיבו על המפצל. ג’ונה, הייתה שותפה לסוד, התגייסה בשמחה למשימה והעבירה את החוטם לכל אחד מהם. “אני מחליטה מה אסור ומה מותר,” הכריזה בחגיגיות כשגלשה בתחילת חופשת הקיץ כדי לתת להגר את החוטם, ולאחר מחשבה הוסיפה, “בעצם, נכון יותר לומר שאני בוחרת את מה שנכון לעשות ברגעים מסוימים.”

לחוטם היו צמודות הוראות הפעלה בעברית להגר. “עכשיו שאנחנו יודעים על מלקטי המילים, אני לא חושב שכדאי להסתבך,” כתב ניקי בדף ההוראות. הוראות ההפעלה היו פשוטות למדי, כל מה שהיה צריך זה רק להצמיד את החוטם לחישוק הגדול של המפצל, וזהו. כל עוד החוטם הבהב בירוק, השטח פנוי ואפשר לדבר ללא חשש, אבל ברגע שהוא הכחיל, כנראה היה ניסיון לזהות את מקור השיח, ובשנייה שזה קורה, חייבים להפסיק את השיח, ואם החוטם היה אדום, זה היה סימן שכבר מאוחר מדי.

בשיח המחשבות הראשון שנערך בחסות החוטם, שאלה הגר את ניקי מדוע הוא כתב לה את ההוראות בעברית. “נו, באמת,” השיב ניקי, “כתבתי לכל אחד את ההוראות בשפה שלו.”

“אבל מה זה משנה?” התפלאה איזבלה, “אנחנו הרי יכולים לקרוא בכל שפה.”

“רציתי להיות הוגן כלפי כל השפות,” טען ניקי, “לא לתת עדיפות לשפה מסוימת.”

“הייתי רוצה להיות עוד פעם בהיכל הספר,” אמרה איזבלה, “זה היה כיף.”

“אף פעם לא ידעתי שאור יכול להיות כל כך סמיך,” אמרה הגר, “אפשר היה לאסוף אותו בכפות הידיים כמו ערמה של שלג.”

“רק שזו הייתה ערמה של אור,” אמר ניקי.

“וזה היה נעים וחמים,” הוסיפה איזבלה. “כדור האור של גברת סופי היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי, ואיך שהיא נשפה בו והעיפה את כל הניצוצות.”

הגר עדיין חשה בכפות ידיה את הגירוד שנותר לאחר שניצוצות האור שנחתו על כף ידה. “היד שלי מגרדת בטירוף מאז, גם לכם?”

“הגירוד ייעלם ברגע שתקבלי את היכולת החדשה,” אמר ניקי, “מישהו כבר קיבל?”

“אני עוד לא,” אמר לוקה.

בזכות החוטם הם הצליחו להגניב ביניהם לא מעט שיחות, וכך נודע להגר שגם ניקי ואיזבלה עדיין לא גילו את היכולת שלהם.

“הלוואי שאקבל את היכולת לדבר עם חיות,” אמרה הגר. איזבלה רצתה דווקא את היכולת לראות דרך קירות. “זה יהיה כאילו האנשים חיים בבתים מזכוכית,” אמרה, אבל לאחר מחשבה קצרה הוסיפה, “או שלא, זה לא יהיה נחמד לראות אנשים בתחתונים,” צחקה.

הם הפסיקו את השיחה כשהאור בחוטם הכחיל.

הגר חייכה עכשיו כשנזכרה בשיח המחשבות. היא חיכתה בקוצר רוח לשיח המחשבות הבא שלהם, אבל הם קבעו אותו רק לעוד שלושה ימים. “צריך להיזהר,” אמר ניקי, “שלא יתפסו אותנו.”

המכשיר הנייד רטט. “הי, מה קורה?” הבזיקה הודעה על הצג. “אנחנו עושים פה חיים, ים וים וים,” כתבה תמר חברתה לכיתה. היא כתבה מהחופשה המשפחתית שלה ביוון. “מה איתך?”

“בשבוע הבא אצטרף לאבי, לצילומים שלו, נטוס לאוגנדה,” שיקרו האצבעות של הגר על המקשים, ותמר שיגרה בתשובה שורת אימוג’י צהובה עליזה.

אחרי שסיימה להתכתב עם תמר, ניגשה הגר לשולחן הכתיבה והוציאה את המחברת המיוחדת שלה, זו עם העטיפה הכחולה. היא דפדפה בה. הדפים היו עדיין מלאים במילים בכתב המיוחד המוכר רק לה ולאנשי השלוש מאות. היא קראה ברפרוף את מה שכתבה באחד מהדפים: “הוא עדיין מסתובב, הוא ושאר עוטי הגלימה, רק עצם המחשבה שהם עדיין…” הגר קראה את המילים וצמרמורת קרה חלפה בגופה. היא ידעה שהאדון קיים ואולי נמצא אפילו שם. מבטה נדד לקיר התמונות והתמקד בתמונה של הספסל בסנטרל פארק. הספסל ופיפ העורב היו בתמונה, גם עץ השקמה. הגר התקרבה לתמונה. “אולי הוא שם, למטה, בתוך העץ.”

“הלוואי שיכולתי עכשיו להיות בקיבוץ,” אמרה הגר לתיאודורה, “בחופשה שעברה, בזמן הזה, הייתי בגשר, ועכשיו כבר עברה חצי חופשה, ואני תקועה פה.”

“די, תפסיקי לרחם על עצמך,” התפרצה דודה רותה למחשבותיה.

“היי, זו את!” שמחה הגר ומיהרה להוסיף, “אני לא מרחמת, אני משועממת.”

“שעמום זה טוב, שעמום זה אבי אבות ההמצאות,” חזרה רותה על המנטרה האהובה עליה, “אתם הצעירים פוחדים להשתעמם, בזמני –”

“בזמנך ובזמנך ובזמנך,” כעסה הגר.

“כולם פה בקיבוץ שואלים עלייך,” התעלמה דודה רותה מהמילים הכועסות. “מה קרה להגר? למה היא לא מגיעה השנה? כולם מפציצים אותי בשאלות. נחמה שואלת עלייך, ומושיקו. בקיצור, זה שאת לא פה עושה לי המון בלגן, ואני צריכה לענות על כל מיני שאלות, ולהמציא כל מיני תשובות, אז בקיצור ולעניין, יהיה לי הרבה יותר קל אם תהיי פה, אז בקיצור, מה שרציתי להגיד לך שאת –”

“אני בדרך,” קטעה אותה הגר. היא הכניסה לתיק הגב שלה ג’ינס ושלוש חולצות ולאחר התלבטות הכניסה את הגלימה השחורה ואת המחברת הכחולה לתיק. כשהתיק מוטל על כתפה היא אחזה בקולר של תיאודורה ובידה הפנויה נגעה בתמונה שבה מצולמת ימימה הפרה בגינה של רותה בקיבוץ.

“ברוכות הבאות, זה היה מהיר מאוד,” צחקה רותה, “אני מקווה שהודעת להורים שלך שאת מגיעה אליי לביקור.”

“לא היה צורך להודיע לאף אחד,” אמרה הגר, “אמא נמצאת כבר שבוע בסדנת ניקיון רוח ונפש במצפה בצפון, ואבא נמצא באוגנדה, איפשהו, בצילומי הנוף האנושי שלו.”

“או או,” התעמק קמט הדאגה בין הגבות של רותה, “מישהי ממורמרת פה.”

“לא ממורמרת, סתם משועממת, אמא דווקא רצתה שאבוא איתה לסדנה, אבל לא היה לי חשק לשתות תה ולהריח עלים.”

“טוב, בסדר, את פה, רק שנצטרך לספר משהו למושיקו, להסביר לו מדוע לא השתמשת בשירותי ההסעה שלו,” הרהרה רותה בקול, והגר השיבה שהיא סומכת על כושר ההמצאה שלה.

רותה התעקשה, והגר סימסה גם לאמא וגם לאבא. היא כתבה להם שהחליטה בכל זאת להגיע לגשר, והיא מתכוונת להישאר שם לפחות שבועיים.

עוד באותו הערב שובצה הגר לעבודה במטבח. “התגעגעתי אלייך,” חייכה אליה נחמה, אחראית המטבח.

“גם אני,” אמרה הגר. היא פנתה לעמדת המגשים והחלה לשטוף אותם לפני הכנסתם למכונת השטיפה.

“אני אוהבת לעבוד איתך, את חרוצה ומסודרת, לא כמו כל החבר’ה הצעירים שעושים הרבה בלגן ולא מנקים כמו שצריך. את יודעת ששאלתי את רותה בכל יום איפה את ולמה את לא מגיעה.”

“לא הייתי בארץ, נסעתי עם אבא שלי,” פלטה הגר ונמנעה מלפגוש את עיניה החייכניות של נחמה.

הגר נהנתה להיות במטבח עם נחמה, היא הרגישה שפה, בקיבוץ, תמיד שמחו לפגוש אותה. נכון שלא ויתרו לה, והציפו אותה באיפה היית, ומה קרה, ולמה לא באת. הגר מצידה המשיכה לדבוק בגרסה של “הצטרפתי לאבא שלי, באוגנדה.” חלק מהגרסה היה אמת לאמיתה, יונתן באמת היה באוגנדה, הוא נסע לשם בתחילת החופשה, לבד, ושלח לה משם תמונות, והיא עשתה את מה שהיא הכי אוהבת, סיפרה סיפורים על התמונות המצולמות, רק שהפעם היא שיבצה את עצמה בתוך סיפורים שסיפרה לכל שואלי השאלות.

“אז איך זה שאת לא מופיעה בשום תמונה?” התפלא מושיקו.

“כי אני לא אוהבת להצטלם,” אמרה הגר. “חשבתי שאתה כבר מכיר אותי,” הוסיפה בנימה נוזפת.