פרק ראשון

שלושה פרקים ראשונים

פרק 1

הגר

תל אביב

הגר ותיאודורה יצאו לטיול הערב שלהן. היה להן מסלול קבוע שלא היה ארוך במיוחד. תחילה הקיפו את שכונת הבניינים של ארבע הקומות, אחר כך חצו את שכונת הווילות שמאחורי הגבעה, ירדו במדרגות של המרכז המסחרי וחזרו לרחוב שלהן. הן הלכו לאט, כשכל אחת שקועה בענייניה. הגר חשבה על הדברים שקרו לה היום בבית הספר ואחר כך חשבה על מקומות רחוקים ונעימים יותר, ותיאודורה רחרחה כמעט כל שיח וכל אבן שנקרו בדרכה. מבלי שהתכוונה לכך, עצרה הגר בשכונת הווילות ליד בית שהיה מוקף בגדר חיה של שיחי יערה, זה היה הבית של טליה מהכיתה שלה.

הגר עמדה, היא לא יכלה לזוז. רגליה כמו נדבקו למדרכה והיא לא יכלה להניע, לא את ידיה ולא את רגליה, רק עיניה נעו. הן חדרו את הקירות ונכנסו פנימה לתוך הבית, חלפו על שורת התמונות במסדרון ונכנסו למטבח. הגר הכירה היטב את הבית. פעם, כשהיא וטליה עוד היו חברות, זה היה כמו הבית השני שלה. ההורים של טליה עמדו במטבח ודיברו, הגר שמעה כל מילה ומילה שנאמרה ביניהם. כשלילי, האחות הקטנה של טליה, נכנסה למטבח, הם הפסיקו לדבר ואז נעלם הכול, לילי, והוריה והמטבח והתמונות.

הגר עמדה לבדה ברחוב השקט, בעצם לא לבד, גם תיאודורה עמדה שם והביטה בה בעיניה הגדולות. התנועה שבה לזרועותיה ולרגליה. “כמה זמן עמדתי ככה?” היא הניעה את אצבעותיה וחשבה על כל הדברים ששמעה מאחורי הקירות. “טליה ולילי לא יודעות כלום, הן לא יודעות שההורים שלהן מתכוונים להתגרש,” אמרה לתיאודורה, ותיאודורה פלטה יבבה ארוכה כאילו הבינה כל מילה.

אחרי שטליה הסיתה את כל הבנות בכיתה נגדה, הגר התרחקה ממנה ומשאר הבנות ונשבעה שלעולם אבל לעולם לא תסלח לטליה, עכשיו כשעמדה מול הבית שלה, לא הרגישה הגר לא כעס ולא עלבון, רק עצב.

אחר כך כבר לא היה לה חשק להמשיך את טיול הערב, היא קיצרה וחצתה דרך השדה אל הרחוב שלה. בכניסה לבניין פגשה את מר דוטפילד, השכן מהקומה השנייה. הוא ירד עם כלב הפינצ’ר שלו לטיול ערב. תיאודורה נהמה וחשפה שיניים בעצבנות. “גם היא לא סובלת אותו,” חשבה הגר וצמרמורת חלפה בגופה, כפי שקרה בכל פעם שפגשה את מר דוטפילד. מר דוטפילד לא חש בגלי האיבה מצידן של הגר ותיאודורה, חלף על פניהן כשהוא מתעלם מהשלום המגומגם של הגר.

“אני מכין את פשטידת הגבינה של רותה,” הכריז אביה כשפתחה את הדלת, והיא כבר חשה בלשונה את טעמה החמצמץ-מלוח. אמא שלה נמנמה על הספה בסלון, כשעל השטיח לצידה ערימה גבוהה של מבחנים. התפתחות העיר במעבר מהעת העתיקה לימי הביניים, הודגש נושא המבחן באותיות שחורות ועבות.

“היא לא תצליח לסיים אף פעם את הערימה הזאת,” חשבה הגר לעצמה. היא תלתה את הרצועה של תיאודורה, לקחה את המחברת הכחולה שלה מהחדר, חזרה לסלון, התיישבה על השטיח והחלה לכתוב. היא כתבה על מה שקרה היום בכיתה, וגם על טליה ועל כל מה שראתה ושמעה מבעד לקירות, היא כתבה שורות-שורות של מילים צפופות.

עשן סמיך עלה מהמטבח, פלש לסלון וצרב את עיניה. “פשטידת הגבינות המפורסמת של דודה רותה נשרפה ברגע זה,” התעוררה אמא, “וארוחת הערב שלנו עלתה באש.” היא התיישבה והגניבה מבט למחברת. “מה את כותבת שם כל כך הרבה?”

“שום דבר, סתם משהו לעצמי,” הגר סגרה את המחברת. איש, גם מהקרובים אליה ביותר, לא ידע מה היא כותבת, ואילו היה מישהו פותח את המחברת שלה, ספק אם היה מבין מה כתבה, היא כתבה בשפה המיוחדת שלה, שפה המוכרת רק לה.

“הפשטידה נשרפה,” נופף אבא בעיתון כדי לפזר את העשן. “ואת,” פנה לתיאודורה שנמנמה על הכורסה הכחולה, “אולי תואיל הוד נסיכותה לרדת מהכורסה שלי?” והוד נסיכותה, כלומר תיאודורה, פינתה באי-רצון את הכורסה. היא יצאה מהסלון כשזנבה זקור אל על, במחאה כלבית. עוד בטרם הספיק אבא להתרווח על הכורסה, נשמעו נביחות נזעמות מהחדר של הגר, ומייד אחר כך צליל של משהו נשבר.

תיאודורה נבחה על קיר התמונות בחדר של הגר, ולידה היו פזורים רסיסי זכוכית אדומים. “את שברת את הפרה האדומה שקיבלתי מרותה!” כעסה הגר, אך כשראתה את מבטה האומלל של תיאודורה, התיישבה לצידה וליטפה את ראשה. “מה קרה לך?” שאלה, ותיאודורה השיבה בסדרת יבבות ארוכות. “את מנסה לספר לי משהו, הלוואי שיכולתי להבין אותך.” היא חיבקה אותה וניסתה לנחש איזו תמונה מהתמונות הרבות שכיסו את הקיר הכעיסה אותה.

את התמונות צילם אבא של הגר, יונתן שדות. הוא צילם אותן במסעות הצילום שלו ברחבי העולם. “נוף אנושי”, כך כינה אותן. התמונה האהובה ביותר על הגר הייתה תמונת “תחנת הרכבת ניוגאטי בבודפשט”. בתמונה נראו שלושה אנשים בחליפות חומות, יושבים בגבם למצלמה על ספסל עץ, כשכל אחד מהם מביט לכיוון אחר. “בפעם הבאה אביא לך תמונה של קיר,” נהג אבא להתבדח כשראה את התמונות מכסות בריבועי עשרים על עשרים את הקיר, ואילו אמא שלה הייתה רוטנת למראה האבק המכסה את התמונות. והגר? הגר אהבה את הסיפורים המסתתרים בתצלומים.

משפחת שדות גרה ברחוב האפרסק בתל אביב. היה זה רחוב ארוך, שכל בנייניו זהים בגובהם ובצבעם, טיח צהבהב כיסה את הקירות החיצוניים של הבניינים בני ארבע הקומות, ומעקה אבן נמוך הפריד בין בניין לבניין. משפחת שדות גרה בבניין מספר עשרים וארבע, בקומה השלישית. דבורה שדות הייתה מורה להיסטוריה בתיכון “מדעים ואומנויות”, ויונתן שדות היה, כאמור, צלם אומן. הוא צילם אנשים כמעט בכל פינה בעולם, מה שאומר שהוא היה מעט מאוד בבית, והרבה יותר במסעות הצילום שלו. לפעמים בחופשות הגר ואמא הצטרפו אליו. יונתן שדות היה צלם מפורסם ומוערך, חלק מהתמונות שצילם התפרסמו במגזינים זרים, והוא אפילו זכה בפרס בתחרות צילום שנערכה בעיר סיינה שבאיטליה.

יונתן שדות נולד בקיבוץ גשר שעל גדות הירדן, ובשנים הראשונות לנישואיהם, הרבה לפני שהגר נולדה, ניסה לשכנע את אימהּ לעבור לקיבוץ, ששם לדבריו, האוויר צלול יותר, הצמחייה ירוקה יותר, ובימי חורף שקטים ניתן לשמוע את זרימת המים בירדן. אמא שלה סירבה. “עד כמה שזה נשמע מוזר, אני מעדיפה את הפרטיות של העיר, פה אני סוגרת אחריי את הדלת וזהו, אף אחד לא דוחף את האף שלו,” טענה, “וחוץ מזה, נולדתי וגרתי בתל אביב כל חיי, ואני לא מסוגלת לראות את עצמי במקום אחר.” את הטענה האחרונה השמיעה בדרך כלל לגיסתה רותה שדות, שהייתה האחות הבכורה של יונתן.

דודה רותה גרה בקיבוץ גשר מאז שהיא זוכרת את עצמה, ולא תודה, היא אינה מתכוונת לגור, בשום פנים ואופן, בשום מקום אחר, וגם אינה מתכוונת להתחתן “לא היום, ולא מחר, ולא אף פעםםםם, ותפסיקו לנדנד לי,” נהגה לחזור ולומר למי שהעז לשאול אותה על כך. לדודה רותה היה טוב כפי שהיא, רווקה וחופשייה. היא הייתה הרפתנית הראשית ברפת הגדולה של קיבוץ גשר ועבדה שם שנים רבות. ואם תשאלו אותה מהו הדבר שמרגיז אותה ביותר, היא תאמר בכעס שהרפתות המודרניות והרפתנים המודרניים. “פעם היו מתייחסים לפרות כמו שצריך, היו נותנים להן שמות, מלטפים אותן, מדברים איתן, הפרות הן יצורים עדינים וחכמים, והיום נותנים לפרות המסכנות מספרים,” הייתה אומרת בכאב ומספרת על שושנה, ימימה ושולה, הפרות שהיו מחלוצות הרפת של קיבוץ גשר.

לרותה היה תחביב נוסף, טיולים ברחבי העולם, וכשהייתה שבה ממסעותיה, היו טמונות במזוודה שלה פרות מיניאטוריות בשלל צבעים וגדלים. הן היו ממתינות, ארוזות ועטופות במזוודה הסגורה, עד לרגע שבו הגר הייתה מגיעה לביקור, ואז היו נשלפות בזו אחר זו ומצטרפות, בליווי סיפור, ל”עדר” הפרות הגדול שגדש ותפס כמעט כל פינה בדירתה הקטנה בקיבוץ.

הגר אהבה לבקר את דודה רותה בקיבוץ. היא אהבה את הסיפורים על הפרות, את הטיולים הארוכים על גדות הירדן, ואפילו את ארוחות הערב בחדר האוכל. כשהייתה קטנה יותר, הייתה תלויה בהוריה וברצונם לבקר בקיבוץ, אולם משבגרה ויכלה לנסוע לבדה באוטובוס, נהגה להגיע בכל סוף שבוע שני לקיבוץ. היא נסעה באוטובוס מספר שמונה מאות חמישים ושלוש, ובתחנה המרכזית בטבריה המתינה לטרמפ ממושיקו הרפתן שהיה גם נהג המכבסה. לפעמים, כשהיה לרותה מצב רוח טוב במיוחד ואחרי שהייתה מכריזה שהגר היא האחיינית האהובה עליה ביותר, הייתה נותנת לה במתנה את אחת הפרות מהאוסף שלה. כבר היו להגר ארבע-עשרה פרות, בעצם, רק שלוש-עשרה פרות, תיאודורה שברה את הפרה האדומה.

הגר שדות למדה בכיתה ז’2 בחטיבת הביניים על שם יצחק רבין. היא ישבה לבד בשולחן האחרון, בטור הרביעי ליד החלונות הגדולים. “מה את כותבת שם כל הזמן?” חטף פעם איתי את המחברת הכחולה שלה. הוא ניסה לקרוא אבל לא הצליח לפענח את הכתב הסודי שלה. “פריקית אחת!” זרק את המחברת על הרצפה. את הכינוי הזה הדביקה לה טליה בכיתה ה’, אחרי המריבה הגדולה. הגר הרימה את המחברת מהרצפה וחשבה שזה ממש מזל שאיתי לא הצליח לקרוא את מה שכתבה, אחרת היה קורא שהוא טיפש ופחדן ושהיא יודעת שהוא עדיין מרטיב בלילה במיטה.

כן, הגר ידעה כל מיני סודות של ילדים אחרים, סודות שהם לא גילו מעולם לאיש. לפעמים היו הסודות שלהם נגלים אליה כפי שקרה לה מול הבית של טליה, ולפעמים הסודות שלהם היו פשוט צצים בראשה. אבל הגר הייתה מוותרת בשמחה על היכולת המוזרה הזאת, ומה שבאמת הייתה רוצה, זה שתשב לידה מישהי נחמדה ושגם לה תהיה חברה “הכי טובה”.

פרק 2

פגישה בחדר המדרגות

תל אביב

הבוקר התחיל כמו כל בוקר רגיל. לפני היציאה לבית הספר ירדה הגר עם תיאודורה לטיול הבוקר. כשחזרו, פגשו כמו תמיד את מר דוטפילד וכלב הפינצ’ר שלו בכניסה לבניין, והגר התפלאה איך בכל פעם שהיא חוזרת עם תיאודורה מהטיול היא פוגשת את מר מגעילי, כך כינתה אותו בינה לבין עצמה. היא מלמלה “בוקר טוב” חלש, ולתדהמתה, מתח מר מגעילי את שפתיו במה שנראה כמו חיוך, וחרק אליה “בוקר טוב” בתשובה.

“אולי הוא לא כל כך נורא,” שחררה את תיאודורה, שמיהרה לשעוט למעלה במדרגות. הגר לחצה על מתג האור בחדר המדרגות החשוך ונחפזה לרוץ בעקבות תיאודורה. היא קיוותה שתספיק להגיע לקומה השלישית לפני שהאור יכבה. להפתעתה, שמעה את תיאודורה נובחת בקומה השנייה.

“מה קרה שחיכית לי היום?” צחקה כשהגיעה מתנשפת לקומה השנייה. “היי, זו את,” שמחה כשראתה את גברת פישר עומדת ליד הדלת של מר דוטפילד. גברת פישר הייתה בעלת הדירה, והיא הייתה הדיירת הוותיקה ביותר בבניין. הגר חיבבה אותה מאוד, והריחה את ניחוח עוגיות החמאה שגברת פישר אהבה לאפות. “אצלי אף אחד לא אוכל,” נהגה גברת פישר הקשישה לומר כשנתנה להם קערה מלאה בעוגיות.

לפני שלוש שנים שברה גברת פישר את הרגל, ולא יכלה להמשיך להתגורר לבדה בדירה. “אני כל כך אוהבת את הבית ואת השכנים, אבל זה כבר קשה לי,” אמרה לאמא של הגר, “אני לא יכולה לטפס יותר במדרגות.” אחרי שבוע עברה גברת פישר ל”נוף פסגות”, דיור מוגן בדרום העיר, ומר דוטפילד שכר את הדירה שלה עוד באותו היום.

“מה שלומך?” שאלה הגר, גברת פישר לא ענתה ורק הביטה בה, היא נראתה מופתעת, והגר חשבה שהיא שכחה אותה, “זו אני, הגר, אני גרה בקומה השלישית, הבת של דבורה, את ואמא שלי…”

“כן, כן, אני ואמא שלך,” התרחבו שפתיה של גברת פישר בחיוך, ונראה שהחיוך הרחב החליק את הקמטים הרבים שרישתו את פניה. “אהבתי מאוד לעלות אליכם לשתות תה ולשוחח עם אימך.” היא אמרה עוד משהו, אך הגר לא הצליחה לשמוע בגלל הנביחות הזועמות של תיאודורה, דבר שהיה מאוד משונה, שכן תיאודורה אהבה את גברת פישר, היא נהגה לכשכש בזנב לקראתה וזכתה להתכבד בעוגיית חמאה בכל מפגש עם גברת פישר. בינתיים כבה האור בחדר המדרגות, הגר לחצה שוב על המתג. “אני לא יודעת מה קרה לה פתאום,” התנצלה כשהאור נדלק. “גברת פישר?” חיפשה בעיניה את השכנה הקשישה, אך איש מלבדה לא היה בחדר המדרגות.

הגר חשבה שזה מוזר מאוד, אבל לא היה לה זמן להרהר בכך משום שהיה עליה למהר לבית הספר. כמו ברוב הבקרים, העדיפה גם הבוקר ללכת ברגל לבית הספר. נכון שהיו הסעות מהשכונה שלה, אבל הגר כמעט שלא עלתה על ההסעות, גם משום שלא סבלה את הצפיפות והרעש באוטובוס, ובעיקר משום שהיא פשוט אהבה ללכת. “אני חושבת הרבה יותר טוב כשאני הולכת, ואני תמיד מספיקה להגיע לפני הצלצול,” הרגיעה את אמא שלה.

זו הייתה הליכה של חצי שעה בערך לבית הספר, כלומר, זה היה תלוי גם באיזו דרך בחרה. הבוקר בחרה לעבור דרך הפארק החדש, נכון שזו הייתה דרך ארוכה יותר, אבל זו גם הייתה הדרך היפה יותר. אולי בגלל שהלכה הפעם לאט במיוחד, ואולי בגלל שהתעכבה ליד המזרקה החדשה, באותו בוקר איחרה. כשנכנסה לבית הספר, המסדרונות היו ריקים ודלתות הכיתות סגורות. “הפעם הגזמתי,” כעסה על עצמה. מבעד לדלת הסגורה ראתה את שרה, המורה להיסטוריה שהייתה גם המחנכת של הכיתה. שרה ישבה בתנוחה האופיינית לה, בקצה השולחן. היא החזיקה את יומן הכיתה הגדול ובדקה נוכחות. “היא עוד לא הגיעה לשם שלי,” נשמה הגר לרווחה, “מזל ששם המשפחה שלי מתחיל בשי”ן.”

הגר פתחה בזהירות את הדלת. “איחרת! תזדרזי ושבי במקומך,” פלטה שרה בקוצר רוח. הגר התנצלה והלכה למקום שלה בקצה הכיתה. הדרך למקום שלה נראתה לה עכשיו ארוכה מאוד, היא הרגישה את נעיצת המבטים, שמעה את קולות הגיחוך והלחשושים, והדבר שהכי הייתה רוצה ברגע זה היה להפוך לשקופה ובלתי נראית.

שרה סיפרה בשיעור על המצאת הדפוס. “הדפוס,” ציטטה את המשפט המפורסם של ארסמוס הפילוסוף ההולנדי הקדום “יצר ספרייה גדולה שקירותיה הם גבולות העולם.”

“מי יכול להסביר למה הוא התכוון?” שאלה שרה. הגר רצתה לענות, אבל היד שלה הייתה כל כך כבדה והגולה בגרון שוב צרבה.

“אני רואה שהמצאת הדפוס לא מעניינת אתכם,” התאכזבה המורה. “אתם יודעים שללא המצאת הדפוס, לא הייתם יושבים ולומדים עכשיו בכיתה, ולא היו לכם ספרי לימוד?”

“ולא היינו צריכים להתכונן למבחנים,” צעק גיל. כולם פרצו בצחוק, כולם חוץ מהמורה ומהגר, שדמיינה לעצמה איך נראית הספרייה הגדולה ביותר בעולם.

יום הלימודים היה ארוך מדי לדעתה של הגר, השיעורים היו דווקא די בסדר, חלקם אפילו מעניינים, אבל ההפסקות היו גרועות. היא שנאה אותן, במיוחד את ההפסקה הגדולה שבין השיעור הרביעי לחמישי. גם היום נשארה בהפסקה הגדולה בכיתה. היא הוציאה מהתיק שלה את “גבעת ווטרשיפ” שדוריס הספרנית המליצה לה עליו. הכיתה שלה הייתה בקומת הקרקע, ומהחלון הגדול יכלה להשקיף על החצר, היא ראתה את טליה, אורית ומיקי יושבות על הגדר וצוחקות. היא ידעה שהן מדברות על תמר. איך היא ידעה? היא פשוט ידעה. בתחילת השנה טליה הייתה החברה הכי טובה של תמר, ועכשיו היא צוחקת ולועגת לה. “בדיוק כמו שהיא עשתה לי פעם,” חשבה. כשעברה לחטיבה, הייתה הגר מלאת תקווה שבבית הספר החדש ובכיתה החדשה זה יהיה שונה. היא תכיר חברות חדשות. אבל זה לא קרה, היא שוב הייתה תקועה עם טליה באותה כיתה.

טליה הסתובבה, דרך החלון הגדול הצטלבו המבטים שלהן, השפתיים של טליה התעקלו בחיוך מכוער. הגר השפילה את עיניה. היא פתחה את “גבעת ווטרשיפ”, תחילה דפדפה בספר כשהיא מחפשת אחר עקבות שהשאירו הקוראים לפניה, ולאכזבתה הספר היה נקי מדי, ללא קיפולים, ללא כתמי אוכל, וללא הערות.

בשעה החמישית היה שיעור ספורט. לפעמים השיעור הזה יכול להיות נחמד, כאשר מתאמנים בריצה, בקפיצה לגובה או בכל ספורט יחידני, אבל כשזה ספורט קבוצתי, זה פשוט בלתי נסבל מבחינתה של הגר.

“מזמן לא שיחקתן כדורסל,” הודיעה המורה לספורט, חבצלת. “אוף,” פלטה הגר, היא ידעה בדיוק מה עומד לקרות, וכן, זה קרה, היא שוב לא נבחרה לאף קבוצה, ומכיוון שזה היה בלאו הכי השיעור האחרון, החליטה להסתלק מבית הספר. היא המתינה לרגע שבו כל הבנות היו מרוכזות במשחק, וחמקה החוצה מאולם הספורט. הגר השתחלה דרך הפרצה שבגדר האחורית; רגל, ראש, גוף, ועכשיו גם הרגל השנייה, זהו היא כבר בדרך הביתה.

בכניסה לבניין שלה, על העמוד הרחב, הייתה תלויה מודעת אבל:

בצער רב ובכאב גדול אנו מודיעים על פטירתה של אימנו וסבתנו האהובה

חנה פישר ז”ל

ההלוויה תתקיים ביום חמישי, ל’ באדר תשע”ט

בשעה 15:00

בבית העלמין פרדס חיים

בכפר סבא

פרק 3

משהו זז בתמונה

תל אביב

אף אחד לא היה בבית. אבא שלה היה עסוק בענייני עבודה והיה אמור לחזור רק בערב, ואמא שלה עדיין הייתה בבית הספר שבו לימדה. ביד רועדת סימסה לה הגר על ההלוויה של גברת פישר. היא המתינה, לא הייתה תשובה. “היא כנראה בשיעור,” שיערה הגר.

“מזל שאת בבית,” ליטפה את תיאודורה וניסתה להיזכר בפגישה עם גברת פישר בחדר המדרגות. “אולי זה רק היה נדמה לי, אולי זאת לא הייתה היא. היא אמרה לי משהו על העוגיות, או שאני אמרתי לה? מי זאת הייתה שם?” הגר פתחה את המקרר, הביטה בסיר הקציצות וסגרה את הדלת. היא לא הייתה רעבה. בכניסה לחדר שלה הציצה במראה העגולה, כפי שעשתה בכל פעם שנכנסה לחדר, אלא שהפעם משהו שראתה, או ליתר דיוק לא ראתה, גרם לה להביט שוב, היא לא ראתה את עצמה במראה, רק התמונות שעל הקיר השתקפו אליה.

משהו זז באחת התמונות, מישהו, כן, היא לא טועה, התמונה זזה. הגר הסתובבה, הם זזים, האנשים שבתמונה זזים. שלושת הגברים שישבו על הספסל בתמונה הסתובבו אליה, היא ראתה עכשיו את הפנים שלהם, רוח קלה הרעידה את התמונה, ולשבריר שנייה היה נדמה להגר שהיא שומעת רעש, המולת אדם, צפירת רכבות, ואפילו מריחה ניחוח שמנוני של נקניקיות מבושלות, ואז שקטה ההמולה ונעלמה, ואיתה נמוג גם ריח הנקניקיות. שלושת הגברים מהתמונה עמדו עכשיו בחדר שלה וחייכו אליה.

הראשון היה גבוה עם שפם דק ומחודד, השני הרכיב משקפיים בעלי מסגרת שחורה ועבה, ולשלישי היה פפיון אדום על חולצתו. מבטה של הגר נדד משלושת הגברים לתמונה ומהתמונה לשלושה ושוב לתמונה. בתמונה הם ישבו על הספסל בגבם אליה כאילו כלום לא קרה והם לא פה, אבל הם כן פה בחדר שלה, היא רואה אותם עכשיו. הם לובשים אמנם בגדים אחרים, אבל אלה הם, היא בטוחה שאלה הם/ או שלא?… אלה לא הם! איך יכול להיות שהם פה? ואולי היא ישנה בכלל וזה רק חלום? לא, היא לא ישנה, ולא חולמת, וגם הפנים שלהם מוכרות לה, היא פגשה אותם? לא! היא לא ראתה אותם מעולם, בזאת הייתה בטוחה, ואולי לא? ותיאודורה? מה קורה לה? הזנב שלה מתרגש לקראתם, כאילו שהיא מכירה אותם.

הגבוה עם השפם ליטף את תיאודורה, הוא נהם נהמות גרוניות, ותיאודורה השיבה לו בגרגורים ובנהמות עולות ויורדות. ״האחים פארצל, נעים מאוד,” אמר הגבוה. “וכן, אנחנו אמיתיים לגמרי,” השיב בקול למחשבה שחלפה בראשה. הוא יישר את צווארון חולצתו הלבנה וניקה כתם בלתי נראה מהמקטורן השחור שלבש. “אני האח הבכור יאנוש, יאנוש פארצל,” הציג את עצמו. “ובחיי כל הצפרדעים הסגולות, מעולם לא נתקלתי בחוסר נימוס שכזה,” דקר במרפקו את האיש שעמד לידו.

״אני שמח לפגוש אותך, הגר,” חייך אליה הגבר השני, “כלומר, כולנו שמחים, אנחנו מאוד שמחים להיות כאן איתך, אני דיולה, דיולה פארצל לשירותך תמיד.” הוא יישר את המשקפיים שגלשו על חוטמו, “ואני, אני רעב, ואפילו רעב מאוד.” הוא מתח את כתפיות הגומי האדומות שהיו מחוברות למכנסי הג’ינס הרחבים שלבש. “בחיי כל החרגולים הכבושים, אני לא זוכר מתי אכלתי בפעם האחרונה, והמכנסיים כבר גדולים עליי כל כך.”

“לא, את לא חולמת,” סידר האיש השלישי את הפפיון האדום בחולצתו. “ורק תדעי ששנינו,” הצביע על מר דיולה ועל עצמו, “לא סתם אחים, אנחנו תאומים, רק שאני, כפתור ופרח, גדול ממנו בעשרים דקות בדיוק.”

“אתם, אתם מדברים עברית?” גמגמה הגר.

“גם עברית,” השיב האיש עם הפפיון האדום, “ואני פארגוש, פארגוש פארצל כמובן.”

״זה לא אמיתי, זה לא קורה, או שזה כן קורה ואני לא בסדר, אני מדמיינת שאני מדברת עם אנשים שלא קיימים בכלל,” רצו המחשבות בראשה. ״אני חולמת בהקיץ, מדמיינת, גם העניין הזה עם גברת פישר לא קרה באמת, אני כנראה משתגעת, התחלתי לדמיין לעצמי כל מיני חברים דמיוניים.״

“אנחנו לא דמיוניים, אנחנו בהחלט פה ולגמרי אמיתיים,״ ענה מר יאנוש למחשבות בראשה. “בהחלט,” אישר מר דיולה. “ואני רעב,” חזר ואמר, “אולי מוטב שנטעם משהו, ואני מבטיח לך שאחרי האוכל נסביר לך הכול לפי הסדר, אפשר להכין גם מרק פפריקה אדום.” הוא ליקק את שפתיו בעונג, “וגם גולאש הונגרי יכול להועיל מאוד למצב הרוח, כן, בהחלט.״ מבלי להמתין לתשובה, יצא מר דיולה מהחדר ופנה למטבח, כשמר יאנוש בעקבותיו. הגר נותרה בחדר עם האח השלישי, “לשירותך תמיד.” מר פארגוש שילב את זרועה בזרועו. רגע לפני שיצאו מהחדר, הגניבה הגר מבט נוסף לתמונה. התמונה נשארה כשהייתה, שלושת הגברים בחליפות חומות ישבו בה ללא תנועה בגבם למצלמה, כשלפתע זעה התמונה כאילו משב רוח קל הניע אותה, וראש מתולתל של נער בצבץ מתוכה. “אני רואה שהם פה,” נעו שפתיו של הנער ללא קול. הוא קרץ לה באחת מעיניו הכחולות, הניח אצבע על שפתיו, רומז לה שתשמור את סודו, ושב ונעלם בתמונה. הגר הציצה במר פארגוש, הוא לא הבחין בנער.

עד מהרה נמלא המטבח הקטן בקולות הפטפוט העליז של שלושת האחים, בקרקוש כלי המטבח ובריחות טיגון ובישול. הם בחשו, ערבבו, מזגו, חתכו, תיבלו וטעמו. מר דיולה ניצח על המלאכה כשכף עץ גדולה בידו, וסינר השפים המפוספס של אביה קשור למותניו. ארבע טבעות הגז שבכיריים בערו בעליזות, וסירים ומחבתות קיפצו כאילו מעצמם מהכיריים לשיש כשהם מהבילים ומטפטפים. הגר כבר לא הייתה כל כך מופתעת. הייתה לה תחושה שהיא מכירה אותם מאז ומעולם, ומבלי שחשה בזאת מצאה את עצמה שותפה במלאכת הבישול. היא בזקה מלח לתבשילים וערבבה בכף עץ רוטב סמיך שבעבע במחבת.

“סיימנו,” הכריז לבסוף מר דיולה ופרש מפה לבנה על השולחן. מר פארגוש ערך את השולחן לארבעה סועדים, ומר יאנוש הסיט כיסא והזמין אותה לשבת. “בתיאבון,” מר פארגוש הניח על ברכיה מגבת מטבח משובצת באדום ובלבן, ומר דיולה מזג לקערה עמוקה מרק אדמדם ומהביל. “תאכלי, תאכלי,” זירז אותה, “מרק גולאש הונגרי, זה מרק שהגיע היישר מארץ המרקים.” הגר טבלה את הכף במרק האדמדם וטעמה, תחושה נעימה וחמימה פשטה בגופה.

“אפשר לומר ששבעתי,” הניח מר דיולה את ידיו על בטנו.

“בהחלט,” השיבו לו מר פארגוש ומר יאנוש במצמוץ שפתיים.

“היה טעים?” נעצו בה השלושה מבט שואל.

“מאוד,” אמרה הגר, ומר דיולה פלט אנחת רווחה.

“אם כך,” אמר מר יאנוש, “הגיע הזמן שנספר לך דבר אחד או שניים עלינו וגם עלייך, ואתה,” פנה למר דיולה, “תסדר בבקשה את המטבח, אנחנו הרי לא רוצים שגברת שדות תחזור עייפה מעבודתה ותראה את כל הבלגן הזה.” רמז בידו על הכיור הגדוש כלים מלוכלכים, על שלוליות המרק האדומות שנקוו על הרצפה ועל הכיריים המוכתמות בשמן.

“למה תמיד אני? למה תמיד האח הקטן צריך לנקות?” פינה מר דיולה בכעס את הכלים.