סוף שנה! חודש דצמבר כאן! כל הספרים באתר ב 29 ש"ח לספר! וגם למארזים מחירים מיוחדים!
ת.ד. 597, גבעתיים
₪29.00
ליבי בת שלוש-עשרה. בשלהי החופש הגדול היא מקבלת מכתב מסתורי מסבתה, הפיזיקאית והממציאה המוזרה, אוולין זמנהוף, דרך משרד עורכי דין, המיידע אותה שהיא נחטפה. המכתב שולח אותה יחד עם אמה מילי, לצרפת, למפגש עם נסיך מסתורי מהעבר.
כך מתחילות השתיים מסע בזמן שלוקח אותן לימי הביניים ובחזרה, במטרה לחלץ את סבתא אוולין מן השבי. המכתבים ממשיכים להגיע, משולבים בחידות היגיון היסטוריות שיעזרו לליבי ולמילי להגיע לתחנתן הבאה. הן מגלות מקומות ואנשים משונים ומופלאים והפתעות על עצמן ועל משפחתן, אך גם על תולדותיה של אחת מאבני החן המפורסמות ביותר בעולם, אבן האודם של הנסיך השחור.
מאיה דנק לוקחת אותנו בספר הפנטזיה לנוער, אבן האודם של הנסיך השחור, למסע מסחרר בזמן. היא בוראת דמויות משעשעות ורציניות, מפחידות וגם מלאות חמלה ומגישה לקוראי הספר תעלומה היסטורית נהדרת שאי אפשר להניחה מהיד.
מאיה דנק, מתגוררת בהרצליה עם בן זוג, ילדה ושני חתולים. היא דוקטור לחקר המוח ושותפה במכון מחקר פרטי, שבו היא משמשת כמדענית הראשית.
אבן האודם של הנסיך השחור הוא ספרה השלישי הרואה אור.
מומלץ לכיתות ז’-ט’.
| סוג הספר | |
|---|---|
| מחבר | מאיה דנק |
צלצול האינטרקום העז הדהד בכל הבית. ליבי, שהייתה לבד, הרימה את השפופרת של האינטרקום.
“משפחת זמנהוף?”
“כן,” ענתה ליבי.
“תרדי למטה כי אין לי כוח לעלות. יש לכם מכתב רשום.”
ליבי ירדה. הדוורית, אישה בעלת פרצוף עגול, מנומש ואדום, שתלתלים שחורים ונפוחים עיטרו את ראשה כמו עלי כותרת, חיכתה לה. היא לבשה מכנסי בד כחולים וחולצה אדומה של רשות הדואר. כמה טיפות זיעה בהקו על מצחה. אחרי הכול, היה קיץ בגבעתיים.
“כמה זמן לוקח לך?! לא חשוב, כי כמה שאת קטנה בטח יש לך צרות גדולות יותר.”
היא שלפה מתוך תיק הדואר האדום מכתב כחלחל עם אותיות בולטות מוזהבות. “יש לך פה מכתב מאיזה עורך דין חשוב. מוזר, כי כתוב פה שזה בשבילך ולא בשביל אבא ואמא.”
ליבי הושיטה את ידה לקחת את המעטפה.
“את בטח ממש בצרות,” הוסיפה הדוורית בטון נוזף.
היא שרבבה את צווארה האדמדם והמקומט לכיוון המעטפה שליבי אחזה בידה. הדוורית הזכירה לליבי תרנגול הודו.
“את פותחת?” קרקרה בתקווה.
“לא עכשיו. כשאחזור למעלה,” ליבי אמרה. “תודה!”
הדוורית תלתה בליבי פרצוף מאוכזב. “ילדים…” סיננה, ומשכה בעגלת המכתבים במורד שביל הגישה, והלאה אל הרחוב.
רק לאחר שנכנסה בחזרה לדירה, קרעה ליבי את המעטפה הכחולה. בתוכה חיכתה לה מעטפה נוספת. זו הייתה מעטפה לבנה ופשוטה, שעליה נכתב בעט כחול: “לביבונת שלי”, ומתחת ל”לביבונת” נכתב: “תפתחי!”
זאת חייבת להיות סבתא אוולין, רק היא קוראת לה ככה. סבתא אוולין, או ליתר דיוק, הפיזיקאית המכובדת, פרופסור אוולין זמנהוף, הייתה צאצאית גאה של ד”ר אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו. וכמו כל בני המשפחה שלה, היא ידעה המון שפות. חוץ מזה, היא הייתה קצת מוזרה. זה התבטא בין היתר, בכך ששיבשה את השמות של כל בני המשפחה, ורק במזל קראה לליבי בשם החיבה “לביבונת” ולא בהמצאות מוזרות בהרבה, כי כשיודעים המון שפות, האפשרות להמציא שמות חיבה משונים גדלה באופן משמעותי. כך גם קרה שבזכות סבתא ואבא שלה, ליבי, בת השלוש-עשרה כמעט, כבר דיברה באנגלית, בספרדית ובצרפתית שוטפת.
את עיקר זמנה מאז הפרישה מהאוניברסיטה, הקדישה סבתא אוולין לשלושה דברים: לחתול השחור שלה שנאוצר, לבניית מכונות מוזרות בחנייה של הבית שלה ולהמצאת בדיחות על היסטוריונים. היא פשוט לא הצליחה להבין איך כל המלומדים, שקוראים לעצמם בשיא הרצינות “היסטוריונים”, באמת מאמינים שהם מסוגלים לדעת מה קרה לפני מאות ואלפי שנים.
“הרי בקושי אפשר להבין מה קרה פה לפני שבוע, אז איך אפשר לצפות מהחבר’ה האלה לדעת מה באמת קרה לפני ארבע-מאות וחמש-מאות שנה… זה שהאנשים האלה מוצאים מכתב שמישהו כתב למישהו, ומאמינים שמה שכתוב שם הוא אמיתי, או יותר גרוע, מאמינים לכל מיני דברים שמלכים ורוזנים עם מטרות די ברורות כתבו בספרים, אומר שאין להם מושג איך העולם עובד.”
את עיקר הלעג ספגו הארכיאולוגים, שאת דעתה עליהם היא סיכמה בכך שמדובר באנשים שיש להם “חוש יוצא מגדר הרגיל לבנייה באבני לגו”. בכל פעם שהייתה נחשפת תגלית ארכיאולוגית מרעישה, וארכיאולוג מפורסם היה מסביר ש”נמצאו כלים פולחניים”, היא הייתה אומרת שאין מה לעשות, ושנראה ש”יכולת הדמיון של אנשי הלגו די מוגבלת, בסופו של דבר, אם בכל פעם שהם מוצאים משהו שהם לא מבינים מהו, הם ישר קוראים לו ‘כלים פולחניים’.”
סבתא אוולין גם תמיד אמרה ש”הדרך היחידה לחקור באמת את ההיסטוריה היא להשקיע את כל המאמצים הנחוצים כדי לגלות איך אפשר לנוע בזמן. כל עוד לא ימצאו את הדרך לעשות את זה, חבל על הנייר שמספרי הסיפורים האלה מבזבזים, ועדיף שילכו לחפש עבודה אחרת. אולי שיהפכו להיות סופרים או שרים בממשלה – האנשים האלה גם מספרים סיפורים מצוצים מהאצבע, אבל לפחות כולם יודעים שזה ככה.”
היה לה תחביב נוסף, הרבה יותר ידידותי לזולת. המקום שפעם, לפני שסבא נפטר, היה סתם חנייה של בית פרטי, עבר בשנים שלאחר מכן הסבה למעין בית מלאכה קטן – היו בו רמפה וצמיגי מכוניות שאפשר למצוא במוסך, צנצנות, מבחנות ומבערי בונזן של מעבדה. לאף אחד, ובטח שלא לבני המשפחה שלה, אסור היה להיכנס. למעשה, אף אחד מהם לא היה יכול להיכנס גם אם רצה, כי לאחר שנאטמו כל הפתחים, סבתא התקינה בכניסה היחידה, שנפתחה מהסלון, דלת ברזל ש”אי אפשר לפרוץ, גם אם מאוד מאוד רוצים”. אישור מיוחד להיכנס למוסך/מעבדה, שסבתא קראה לו בקיצור “הַמּוּסְבָּדָּה”, ניתן רק לנדיה, עוזרת הבית החצי-חירשת, שאף אחד חוץ מסבתא לא הצליח מעולם להבין מה היא מלמלת, וגם זה תחת השגחה צמודה. מהמוסבדה יצאו במשך השנים שלל שואבי אבק רובוטיים בצורה של עכבישי טרנטולה עם ראש וחיישנים ושמונה רגליים פרוותיות ללכידת גרגרי חול ושערות. הם ידעו לנקות את הרצפה, אבל במידת הצורך גם ללכת על הקירות והתקרה. חוץ מזה, יחידת הראש שלהם יכלה להשמיע שירים. סבתא נהגה לשלוח דגמים שונים של הטרנטולות האלה (שנקראו “פרוונית 1.1”, “פרוונית 1.2”, וכו’) לחברים ולקרובים לרגל ימי הולדת, בצירוף שיר מתאים.
סבתא אוולין הייתה אמא של אבא איתן, אבל היא אף פעם לא קראה לו איתן, אלא בכל מיני שמות חיבה, כמו “תנצ’וק”, “תני” ו”טנטן”. לאמא של ליבי היא תמיד קראה עמליה.
אחרי שאבא איתן מת, במשך כמה שבועות סבתא אוולין לא הייתה מוכנה לראות אף אחד. אבל חודש וחצי אחרי התאונה היא הופיעה בבית של ליבי ואמא שלה. “הוי, מילונת,” היא אמרה וליטפה לאמא מילי את הלחי. אחר כך הלכה לחבק את ליבי, ואז שלושתן אכלו בשקט עוגה במטבח. העיניים של אמא מילי היו לחות מדמעות. מאז ליבי ואמא שלה נהגו להגיע לסבתא אוולין בשבתות.
אבל בערך שלושה חודשים אחרי התאונה, סבתא אוולין התחילה להתנהג בצורה משונה. בכל פעם שליבי ואמא מילי דוממו את המנוע בכניסה לבית, נשמעו בבירור צלילם של פטישים, מסורים ומתכות מרותכות מהמוסבדה. מהקולות, כמו גם מבגדי העבודה הכחולים שסבתא לבשה כשפתחה את הדלת, היה ברור שהיא עובדת על משהו במרץ. אך כשליבי שאלה אותה “מה את מכינה?” היא ענתה שעוד מוקדם מדי לספר, וש”לא, זו לא עוד פרוונית.”
והיה גם העניין של ההיעדרויות המסתוריות. סבתא אוולין אהבה מאוד את הבית שלה. היא השתייכה בבירור לאותם אנשים שמעדיפים לישון רק בבית שלהם, אלא אם כן ממש אין ברירה אחרת. ופתאום, בתא הקולי של אמא מילי התחילו להופיע כל כמה ימים הודעות בנוסח “הי, מילנֶזָה, זאת שוב אוולין. נתקעתי ואני לא מספיקה לחזור הביתה. את וליבי תוכלו להאכיל את שנאוצר ולשחק איתו קצת בחמישי-שישי הקרובים? ואם ליבי יוצאת איתו לטיול, שתדאג לא לעבור ליד משפחת כץ. יש להם כלב חדש. לא נראה לי שהוא חובב חתולים.”
סבתא אוולין המשיכה בנסיעות התכופות והמסתוריות, ובינתיים, החודשים חלפו והקיץ הגיע, ויחד איתו גם החופשה מבית הספר.
ממש לקראת סוף הקיץ, כשבליבי חלחלה ההכרה שעוד מעט החופש הגדול מסתיים, הדוורית, זו שהזכירה לה תרנגולת הודו, צלצלה באינטרקום והביאה לה את המכתב. אמא מילי בדיוק יצאה לקניות ולא הייתה אמורה לחזור בשעה הקרובה, וליבי תהתה, למה סבתא שולחת לה מכתב דרך משרד עורכי דין?
היא פתחה את המעטפה הלבנה בזהירות. בתוכה היה מכתב מודפס על דף נייר.
לביבונת יקרה שלי,
אם קיבלת את המכתב הזה דרך משרד עורכי הדין היוקרתי והיקר באופן שערורייתי שבחרתי (ראית איזה יופי של לוגו מוזהב יש להם?!), סימן שכבר ארבעים ושמונה שעות לא שלחתי להם אות חיים, ולכן, כפי שהוריתי להם מבעוד-מועד, הם שלחו אלייך את המכתב. בקיצור, קרה מה שחששתי ממנו בחודשים האחרונים, וקבוצה של אנשים, שיש לי סיבה להניח שמחפשים אותי כבר כמה מאות שנים, הצליחה לתפוס אותי. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זאת האמת לאמיתה.
את זוכרת את הנסיעות של התקופה האחרונה? לא אוכל להרחיב כעת בגלל הצורך לשמור על סודיות מרבית, אבל כפי שאת בוודאי מסיקה מהיעלמותי הפתאומית, הצורך קיים בהחלט. אני סומכת עלייך שתצליחי להוציא אותי מהצרה הצרורה שאליה נקלעתי, אבל מבקשת ממך דבר אחד – אל תקראי למשטרה (כפי שתגלי עוד מעט, צעד כזה יהיה חסר תועלת), אבל גם בשום פנים ואופן אל תחפשי אותי לבד! ספרי לאמך על המצב ובקשי ממנה להתלוות אלייך. יכול להיות שהיא לא תאמין לך בהתחלה (אני מודה שהמכתב הזה באמת נשמע קצת מוזר למישהו מבחוץ), אבל את זקוקה לעזרתה, ואני – ללא ספק – צריכה את שתיכן.
יש לי את כל הסיבות להיות בטוחה שלמרות מה שקרה, יטפלו בי באופן מלכותי של ממש (מה שנקרא: בכפפות של משי), אבל זה יקרה אך ורק אם תעשי כדבריי. אם לא, אני חוששת שזה כבר לא יהיה המצב.
זוכרת שהסתגרתי בחודשים האחרונים במוסבדה? עסקתי במה שתמיד חלמתי לבנות ועד לא מזמן לא ידעתי איך – אני מתכוונת למכונת זמן, כזו שיכולה לקחת אותנו לתקופות שונות. כזו שתאפשר לנו לדעת (ולא סתם לנחש) איך הדברים קרו באמת. את מבינה מה זה אומר?!
ברגע שהגעתי לפריצת הדרך (וזה קרה לא הרבה זמן אחרי ש… את יודעת למה אני מתכוונת), ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהם יגיעו אליי. יש להם קשרים בכל מקום ועושה רושם שהם יודעים על כל דבר שקורה.
בכל אופן, יצרתי מכונה שתאפשר לך ולאמא שלך לנוע בזמן. אי אפשר להבטיח מאה אחוזי הצלחה, כמובן, אבל אני מבטיחה לך שבדקתי שהמכונה עובדת כמו שצריך.
אני עדיין לא יכולה להסביר לך איך אני יודעת את זה (את תגלי בהמשך, אני מבטיחה), אבל ידוע לי מה אתן צריכות לעשות כדי לחלץ אותי. החוטפים האלה לא יודעים על המסע שאתן הולכות לעבור (לא הייתי מכניסה אתכן לצרה שכזאת!), אבל תוצאות השליחות שלכן תקבע גורלות רבים, ואני חוששת שגם את שלי…
מכיוון שהמכתב הראשון מגיע אליכן בדואר, החלטתי לשלוח את ההוראות בצורת חידה. לא ארצה שאיזה דוור חטטן יפתח את המכתב ויחבל בכל מאמציי.
הושיבי את אמא שלך, הסבירי לה מה קרה והגיעו מהר ככל הניתן אל העיר שסמלה הוא דגל דנלניפ. היא מצויה בליבה של הארץ שנכבשה מחדש, והייתה הראשונה להחזיק בתואר שנשאה הודו, מאות שנים אחר כך. גברת רמת מעלה בשם “וודקה ומיץ עגבניות” טענה שאם יפתחו את גופתה, ימצאו את העיר הזו בליבה. שם, ביצירתו של החודש העריץ המפורסם, תמצאו את המפתח להמשך.
אני סומכת עליכן שתחלצו אותי במהרה. גם אני וגם עתיד המסע בזמן, תלויים בכן.
נשיקות, ובלי לחץ,
סבתא אוולין
נ.ב.
בהנחה שעורכי הדין לא פישלו, אמור לחכות לכן מחר בבוקר באימייל של אמא, כרטיס טיסה פתוח לכיוון אחד תחת השם שלכן. נצלו אותו בתבונה.
נ.נ.ב.
אם הם פישלו, תצעקו עליהם בשמי, ותגידו שזאת רק המנה הראשונה, כי כשאחזור אראה להם מה זה…
נ. 3X + ב .
אל תדאגו אם לא תראו את שנאוצר, כי עורכי הדין היו אמורים לקחת אותו לחופשה חלומית בבית מלון חמישה עכברים לחתולי שמנת.
₪29.00
אוהבים לקרוא ועדיין לא נרשמתם? למה אתם מחכים?
