הלב איננו – קיארה ולריו

פרק ראשון

בוקר אחד, בתום לילה חסר מנוחה, התעורר אַנְדרֶאָה דִילֶבָה במיטתו, בלי לב.

השעון המעורר צלצל, אור היום גבר והלך, מבעד לקירות בקעו קולות בוקר מהדירות השכנות, מעל ומתחת, אך הוא ולָאוּרָה הוסיפו לשכב בעיניים עצומות, בחולצות של “הרווארד” ובלי תחתונים, נהנים מהעירום חרף היותם בני ארבעים. הם גם מעולם לא למדו בהרווארד, אף שהיו אנשי ספר משכילים. 

אולם כל זה, לא היה נאמר ואף לא נֶהגֶה אלמלא הייתה לאורה, ששערותיה דגדגו לפני רגע באפו והעלו בו חיוך, קופצת לפתע בבהלה כמי שנעקצה על ידי חרק, ומתיישבת על המיטה ברגליים משוכלות. 

מבטו של אנדראה ליטף את ירכיה הצחורות עד לנקודה החשוכה והלחה, המתולתלת והגלית, שהזכירה לו כעת את צוקי הסלע השמשיים שמהם קפץ בילדותו, היכן ששיחק עם חבריו בשעות אחר הצהריים והיה דוחק בהם להיזהר, מפני שיותר מפעם אחת נשאר שם מישהו כשרגלו תקועה. הוא היה צווח בחשש: “לא! עצרו, מי יודע מה יש בפנים.” אבל היום, בדיעבד, הוא למד שכאשר לא יודעים מה יש בפנים, יש מים. 

מבלי לשאול מדוע קפצה כך, הושיט אליה את ידו, ולאורה, עדיין מבוהלת ואף יותר מכך, מבועתת, זינקה על רגליה ונעמדה עם הגב אל הקיר. אולם לא כמו אותם צעירים יהירים שנשענים עם רגל אחת לאחור והשנייה על הרצפה, או כמו הנערות המפתות ההן עם הידיים שלובות מאחורי הגב. היא נצמדה אל הקיר עם הכתפיים, כשכפות ידיה מונחות עליו פרושות, זרועותיה מתוחות לצדדים כמו רגליים של שממית. היא פחדה משממיות, זו סיבה נוספת שבגללה מצאה חן בעיניו. מישהו סיפר לו ששממיות שנצמדות לתקרה או לקיר כמו מדבקות צבעוניות – כמה פעמים הדביק כאלה על דלתות השירותים בבית הספר, גם את אלה העבות, הספוגיות, שקיבלו במתנה בשנות השמונים עם כל קנייה של סבון נוזלי, ושלעיתים קרובות אף גנב בזמן שאמו עשתה קניות – בקיצור, שממיות, כאלה שרואים ללא ניע על הקיר, הן למעשה רוטטות במהירות. זה הרטט שמחזיק אותן צמודות לפינות החדר, לתקרה, כמו בוואקום. דוממות ורוטטות, בדיוק כמו לאורה ברגע זה. כנראה הסיפור על הרטט הוא נכון. בינתיים, מבט מפוזר ותוהה התפשט על פניה של לאורה והעכיר את שמחת הבוקר. נינוחות העירום החלקי – המעט שחשף – הדגישה בבהלה עד כמה הכביד ראשה במשקלו על צווארה. אנדרה זיהה פחד בפניה. ואכזבה. עירום חלקי הוא דבר נורא, קשה לחלוק אותו, הרי כל אחד הוא חצי עירום בדרכו שלו. 

לכן, קודם לכול הוא חייך, ורק לאחר מכן נאנח בייאוש. הוא לא אהב להתעורר היישר אל תוך ההוכחה שכל מערכת יחסים היא למעשה משא ומתן אבוד בין הפחד להישאר לבד לבין ההנאה שבשיתוף, סחר חליפין לא הוגן בין הזמן שלך, שהוא הדרך שלך להיות, לבין הטבע האנושי, שמחייב אותך לחלוק אותו עם אחרים. מדוע לאורה נהנית כל כך לריב ברגע שהיא מתעוררת? הוא שוב נאנח, בחשאי הפעם, על מנת שלא להחריף את המצב. כך לימד אותו אביו, אחת העצות הבודדות שנתן לו, גבר אל גבר. כאשר אישה רוצה להתווכח, תניח לזה, ייגמר לךָ האוויר הרבה לפניה, הן עקשניות יותר, מטבען. 

סבתו, אמו, אף לא אחת מהן, או כל אישה אחרת, הזהירו אותו שרוב הזמן זה כך.

לכן כעת, כאשר הפגינה לאורה את פחדיה בבכי תמרורים, הפנה אליה אנדראה את גבו ותחב את ראשו מתחת לכרית. הודות למחווה הפלאית הזו שלמד בילדותו – מופלאה מכל דבר אחר, מפני שקדמה לעצתו של אביו, כמו יצר מולד – הצליח להעלים לרגע את לאורה, ויחד איתה גם את אור היום, את השכנים שמעבר לקירות, את צלצול השעון המעורר, את העניינים הדחופים, את תחילת היום, את האנשים שאיתם הוא אמור לבוא בשיח, החל באישה שאליה הושיט את ידו כדי להשיב לעצמו, לכמה שניות בלבד, את התחושה שהוא חוזר אחורה בזמן, אל הערב הקודם, כאשר עשו אהבה. מדוע החליטו לצבוע את הקיר ההוא בגוון של אבק שריפה? הכרית שעל ראשו הביסה כל מפלצת, חתמה כל ויכוח, הסירה כל אחריות.

לאחר מכן התאושש, קפץ על רגליו וקרא “קוּקוּ” שמח, חרף איבר מינו המשתלשל, אשכיו מתנדנדים מירֵך אחת לשנייה ומסיטים את תשומת ליבו מלאורה. אבל היא והם לא היו כל כך רחוקים בסופו של דבר, כבר שנים שהם צמודים, כך שלראות את הזין שלו במקום לראות אותה לא נחשב באמת להסחת דעת. לאורה לעומת זאת, לא הפסיקה לבהות בו, היא נותרה צמודה אל הקיר ורעדה כמו שממית, הבעת פניה לא השתנתה. אולי שיחקה ב”אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח”. האם יישארו כך לנצח? הרי איש מהם לא ינצח או יפסיד. האם להיות במערכת יחסים פירושו לשחק באותו המשחק? 

אך ברגע ההוא אמרה לאורה בקול חנוק שהלב שלו לא פועם, וכאילו חטף אגרוף, הוא תפס מייד את חזהו בנקודה שבה רגע לפני כן היה ראשה מונח, כמו בהרבה בקרים אחרים, ורצה בכל מאודו לומר לה – דבר שעוד היה בו היגיון בשעה הזו של הבוקר, ומהרגע ההוא ואילך לא יוכל עוד לומר – בקיצור, הוא רצה לומר שזה בגלל שהיא רחוקה, “הלב שלי לא פועם בגלל שאת רחוקה”. כך קיווה בכל ליבו שהיא תקפוץ על המיטה ולאחר מכן עליו. הוא הניח את ידו על חזהו וזקף את כתפיו, היטה את ראשו הצידה כדי למתוח את אוזנו, אולם הצליל היחידי ששמע היה שריקת אישוניו שהתרחבו, כמו בבדיקה אצל רופא העיניים, ובבהלה מהוססת לחש וידוי בלתי ייאמן. 

“הלב שלי לא פועם עוד.” 

ובום! לאורה התעלפה. היא החליקה ארצה לאורך הקיר, כמו בובה שחתכו לה את החוטים. אנדראה המתין עד שתנחת ולאחר מכן, במקום למהר אליה, רץ לפתוח את דלתות הארון, את שתיהן. מצידה הפנימי של על כל אחת מהן הייתה תלויה מראה ארוכה והוא הביט בדמותו המשתקפת בהן, מלפנים ומאחור, והרגיש מטופש עם החולצה ובלי התחתונים. הוא שנא להיות עירום למחצה. הוא פשט את החולצה, השליך אותה ונותר לעמוד עירום באמצע שתי שורות של אינספור דמויות של עצמו שהשתקפו משני צידיו, כמו חוף נודיסטים זהים, אולם לא הצליח להתפעל מהמחזה המשוכפל כמו כאשר היה ילד, ולמען האמת גם עד אתמול. הוא, בהעתקים של עצמו, כולם ללא לב, ומספרן הרב כמו נטע בו ודאות וכוח, ומאידך, גם ציפייה לראות את עצמו או את אחת הדמויות שלו מתמוטטת. מישהו בכל הגלריה הזאת חייב להיות נאמן למציאות ולהפסיק לנשום, ללכת, לדבר, בלי הלב. להפסיק לעשות מין. מעניין אם הם היו שוכבים עכשיו, האם לאורה לא הייתה נבהלת כך. עושים אהבה כפי שעשו ערב קודם לכן, או כמו בבקרים אחרים, אף שאיחרו לצאת מהבית ומבלי להתנשק, מפני שהשינה מעלה הבל פה בניחוח פרחים רקובים אפילו כשהשיניים טובות. האם העובדה שאין לו לב היא אמתלה מספקת לביטול פגישה ביום הפגישה? בלי לב, האם יוכל ללכת לתור שנקבע לו אצל רופא השיניים ולסתום את החור בשן הבינה? הוא חש מעודד, שמא מאיזו סיבה הוליסטית נעלמה העששת מעצמה, ופער את פיו כמו סוס ביריד שנתי. אבל החור בשן היה שם, שחור כמו תהום. 

“מה קורה לי,” חזר ואמר והביט בעצמו שוב ושוב, בחן את שכפוליו מלפניו ומאחוריו, ואף צמצם את עיניו כדי להיטיב ולראות את אלה הקטנים יותר, כאילו אחת הדמויות הללו, שם הרחק, שנראו בגודל של לב אדם, תוכל לגלות לו מה קרה ללב שלו רק מפני שהיו באותו הגודל. לאחר מכן נזכר בלאורה המעולפת וחדל מלהביט בעצמו. הוא הרים אותה בזרועותיו, הניח אותה על המיטה ותחב שתי כריות תחת ראשה. אחר כך ניגש למטבח כדי להביא לה כוס מים. 

“יש לך שתי כריות מתחת לראש,” נהג סבו לומר כדי לרמוז שיש לו ילדוּת נוחה. אנדראה דמיין את חוויות הילדוּת באשר הן כמחסנים שלמים מלאים בכריות.

לאורה, כמו רבים מבני הארבעים, נהגה לפתוח את הבוקר עם כוס מים פושרים ולימון. מצידו זה היה נסבל/ כל עוד לא חשבה לשתות מי חימר מסוננים, הוא עמד בזה, או את מי הכורכום ההם (שבכל מקרה לא שווים כלום בלי הפלפל השחור). הוא כמובן הסתייג מכל דבר שהפך לאופנה. הוא תיעב את דברי ההתרפסות ואת האמונות התפלות שעמדו בבסיס התיאוריות לחיים בריאים. בבית הספר, לא רצה את תיק הגב שהיה לכולם (אף שמצא חן בעיניו מאוד), ולא לבש את המעיל שהיה אז באופנה (אף שרצה ללבוש, ואכן, כאשר כולם הפסיקו ללבוש אותו, קנה לעצמו שניים, אחד ירוק ואחד כחול), הוא אף סירב ללמוד נהיגה כאשר כולם ניגשו לטסט יום לפני שחגגו שמונה-עשרה והסתובבו עם מלווה במשך חצי שנה, כך שגם בעניין המים עם הלימון (שהיו טעימים מאוד בעיניו), שמר על התנגדות דומה. הוא היה מודע לכך שהוא למעשה קונפורמיסט במסגרת האנטי-קונפורמיזם, אך לאור העובדה שהתעורר הבוקר בלי לב, לא היה זה הרגע לדאוג מכך. ייתכן, כך הרהר, מים עם לימון הם מהדברים שלא ידאיגו אותו עוד לעולם. הוא ישב עירום על המיטה ובהה בכל אחת משערות הערווה של לאורה מבלי שהתכוון לספור אותן, אך למעשה כן ספר. הוא הגיע לארבעים ושלוש ונעצר. כדי להמשיך היה עליו להושיט את אצבעותיו ולהפריד אותן, אולם החזיק בידו את כוס המים עם הלימון. ברגע ההוא, נזכר באינדיאנה ג’ונס. אינדיאנה ג’ונס שנאבק בהודים שמסוגלים לעקור לקורבנם את הלב ולהשאירו בחיים. הוא זכר את כל המהלכים. את מילות הקסם הלא-מובנות, את היד בגובה הלב, הלב בכף היד, העור שנסגר כמו פלסטלינה, את האימה בעיניו של הקורבן, ולבסוף את הסיפוק הסדיסטי בעיניו של האדם שאחז בלב. הקורבן נותר בחיים למשך זמן די קצר, ובכל הנוגע לקורבן, חלף הזמן הזה כלא-היה. הוא הקשיב לנשימותיה הכבדות של לאורה. בזהירות, הצמיד את הכוס לשפתיה ודופנותיה התמלאו באדים, כלומר, היא עדיין חיה. הוא חש הקלה. 

“לאורה,” קרא לה, קודם בלחישה ואז חזק יותר. “לאורה, לאורה,” עד שפקחה את עיניה והתרוממה על מרפקיה בתנועה שמתחה את שרירי בטנה. אנדראה עקב אחר חולצתה המתקמטת שהזכירה לו את פסל השיש של “ישו המצועף” בנאפולי/ הוא חשב על נושאי השיחה שיכול היה לנהל עימה, כמו הקונפורמיזם שבאנטי-קונפורמיזם.

“לאורה, את זוכרת את הסרט של אינדיאנה ג’ונס, זה שבו ההודים עוקרים את ליבם של חסרי המזל אבל הם נשארים בחיים?” 

“זה לא הסרט האהוב עליי.” 

“למה?” 

“לא יודעת, אבל הוא לא.” 

“די, תחשבי על זה.” 

“עכשיו?” 

“אולי לא/ בכל מקרה, את זוכרת לכמה זמן הם נשארו בחיים, בלי לב אני מתכוון?”

“אני חושבת שלא הרבה.” 

“כן, גם לדעתי.”

כמה זה לא הרבה? אנדראה הושיט לה את כוס המים והיא שתתה ולאחר מכן שאלה “מה נעשה?” כאילו העובדה שאין לו לב נוגעת לשניהם’ אך למעשה זאת לא הייתה בעיה של שניהם, אלא רק שלו. כמו בפעם ההיא, כאשר התאהב בקָרְלָה ולאוּרה שאלה “מה נעשה?”, והוא החל לקנא מפני שהתשוקה שלו, קרלה, העובדה שפיתתה אותו, נגעה רק לו, ולא לשניהם. בפעם ההיא השיב לה שהעניין אינו נוגע לה, כך השתכנעה לאורה להאמין שאין מה לעשות, מפני שמה שקרה כבר קרה, וזה יעבור, ובכלל, זה יכול לקרות, הוא הרי אמר את האמת. עבור אנדראה, העובדה שאמר את האמת הייתה חשובה יותר מהאמת עצמה. מילים הן כמו הניסוי של שְרדינגֵר עם החתול – מאיזה גזע הוא? – אם הוא חי או מת זה תלוי ברגע, כלומר בהיגיון של מי שמביט בו. כך גם המילים, הן יכולות לומר דבר כזה או אחר, זה תלוי בהיגיון של מי שמקשיב להן. כל זאת מבלי לקחת בחשבון שהמילים – של כולם, לא רק שלו, לא רק של מי שהוא אובססיבי למילים כמוהו – נולדות וגדלות מתוך הרגל נוראי לדבר בכנות, אם הוא קיים וגם אם לא. להיות או לא להיות. להיות שוב, קשה מאוד. כמו לומר שהכול תמיד מספיק, מסכנים שכמונו. שנינו. את ואני. 

ואף על פי כן, לא ידע להשיב לשאלתה מה יעשו בעניין הלב, ועל כן ערך עוד כמה בירורים. הוא הביט שוב במראה (באחת בלבד) ומצא שהוא נראה רגיל לחלוטין, דבר לא השתנה מאז היום הקודם או מהחודש שעבר – אנחנו הרי מפסיקים לצמוח אפילו שאנחנו מוסיפים להזדקן – דבר לא השתנה בו גם בשנה האחרונה. לאורה עיסתה את רקותיה, היא הניחה את כוס המים על שידת המיטה, פשטה את החולצה, קיפלה אותה – והחולצה שלו, איפה היא? – וביקשה ממנו להעביר לה את החזייה בקול צרוד ואפוף שינה. כך קרה שנשאב שוב אל שגרת היום. היא לבשה את החזייה בישיבה על המיטה כשהיא עירומה ורגליה מסוכלות, כמו אינדיאנית, והביטה בו במבט זועף מפני, שעם או בלי לב, עליה להתחיל את היום. אנדראה הבין שהשאלה “מה נעשה בעניין הלב?” הייתה מהשאלות שלעד יישארו ללא תשובה, בדיוק כמו השאלה לגבי גוון הצבע של הקיר. 

“אין לי כל כוונה לעשות מקלחת,” הצהירה לפתע לאורה, והתכוונה בכך לכל הדברים שהיו עבורה בלתי אפשריים. 

“אני כן, אני כן,” חזר ואמר אנדראה, אולם לא היה משוכנע. הוא נכנס לחדר האמבטיה, פתח את הברז ובהה כמהופנט בזרם המים שהפכו חמים יותר ויותר. חייהם השתפרו מאוד מאז החליפו את דוד החימום החשמלי בדוד שפועל על גז, אף שהייתה זו הוצאה גדולה, שלא לדבר על החור שהיה צריך לעשות בקיר, ועוד בבית שכור. אבל אם חושבים על כך, העובדה שלא נאלצו להדליק את הדוד בתכנון מראש הקלה עליהם. הימים שבאו לאחר התקנת הדוד החדש היו ימים מאושרים. את גוף החימום הקודם הם הפכו למשקולת נייר, אך הוא הוסיף להתפורר והשאיר סביבו שכבה של לכלוך. לאורה נכנסה לחדר האמבטיה ודחקה בו להיכנס למקלחת, היא עדיין לבשה חזייה בלבד.

“תיכנס פנימה כדי שאוכל לעשות פיפי,” אמרה והוא ציית. סילוני מים התפשטו על גבי נורת החשמל, כמו קווי פרספקטיבה שלומדים לעשות בחטיבת הביניים, כאלה שאט-אט הופכים לשרטוט של רחובות או חזיתות של בניינים. הפרספקטיבה, כך הבין לפתע, מהווה ביטוי אדריכלי אצל כל תלמידי החטיבה, לא רק אצל ציירים דגולים. אך הוא לא רצה לחשוב על זה עכשיו. על מה יכול או צריך לחשוב אדם שאיבד את הלב? מהי המחשבה הנכונה, ההכרחית? כזאת שאם לא מעלימה את החולי לפחות מטפלת בו, ואם לא מטפלת אז מנחמת. לאן תוביל אותו העובדה שאינו יכול לומר, ואף לא לחשוב, על צירוף המילים “בעיית לב”? עד כמה תגרום לו לפשט את הדברים?

דלת הזכוכית של המקלחון נפתחה ולאורה נכנסה פנימה – מדוע שינתה את דעתה? – היא הסיחה את דעתו מהפרספקטיבה, ואולי שינתה אותה. היא נישקה אותו מעט, אבל בפה סגור. טעם הלימון דבק בשפתיה ואנדראה אבה להמשיך ולנשקה, אך היא הרכינה את ראשה והניחה אותו על חזהו. הוא נרתע קמעא בציפייה לבהלה מצידה, אך זו לא הגיעה. בשל כך, היא חשבה שקר לו וחיבקה אותו, חזק. רעש המים הזורמים כיסה על הד פעימות ליבו, כלומר על היעדרן. גם הוא הרכין את ראשו, הם נראו כמו זוג שרב והתפייס תחת גשם שוטף. אולם לא, המים היו מי מקלחת והוא, לא היה לו לב. 

על רצפת המקלחון נותרו שתי שערות מתולתלות של לאורה, אנדראה תהה האם הן שתיים מתוך הארבעים ושלוש שספר קודם לכן. היא לא העבירה לו את המגבת כפי שתמיד נהגה לעשות. היא חזרה לחדר השינה והשאירה אותו לטפטף על השטיח הצבעוני שמעולם לא מצא חן בעיניו, אולם כבר התרגל אליו. החזייה נותרה זרוקה על הבידה. האם עליו להטריד את עצמו בדברים שהוא אוהב או לא אוהב? כמה אחוזי נכות מקבל אדם שאיבד את ליבו, בוא נאמר, בתאונה ביתית? 

סוגיה אפלה. הדמות החשוכה, החתול הכול-כך שחור שיש בו כדי להכיל את צילו שלו, עם העיניים הצהובות והעגולות כשל ינשוף, לא השמיע קול על אף ההמולה. הוא שכב שרוע מתחת למיטה או באמצע הסלון, כמו במארב, וגרגר ללא ניע כמו גַרגְוִיל לעבר היונים שהתעופפו מולו. לבסוף הסתקרן מקרקוש המפתח במנעול וירד מקומת הגלריה, מתפתל, שקט, כמו מחליק על קרח, אך לא בגמישות של פנתר, יותר כמו משהו שמזכיר ענף רוזמרין מדולדל. 

“נתראה בערב,” אמרה לאורה, קודם לחתול ואז לאנדראה, ונתנה בו במבט ספקני יותר מהרגיל, או שמא הייתה זו תקווה. אנדראה שאל את עצמו האם בסולם החששות שהרגיש כלפיה – שייתכן והצטמצם במנהרת הזמן כמו השכפולים של דמותו במראה – הייתה העובדה שאיבד את ליבו חמורה יותר מהעובדה שאיבד את הראש בגלל קרלה לפני כמה שנים. הוא מעולם לא הפסיק להתראות איתה, אף שהדברים כבר לא היו כמו פעם.