רציניקן – החיים של יעקב אגמון

מאת: ירון פריד

 

נקה

כל הספרים הדיגיטליים שלנו ניתנים לקריאה גם במכשירי קינדל

סיפורה של התרבות הישראלית היא סיפורו של יעקב אגמון. מרגש, מצחיק, עצוב, החיים עצמם יחד עם צהבהב ברנז'אי. קלאסיקה וחובה בכל מדף ספרים של ישראלים בכלל וחובבי תיאטרון בפרט.

"יעקב אגמון הוא אחד מנציגיה האחרונים, המשפיעים והחשובים ביותר של אותה תרבות נכחדת. בגוגול הוא בקיא יותר מאשר בגוגל, הוא לא ממש גולש באינטרנט, ולא בטוח אפילו שהוא יודע לשלוח סמס (מסרון), אבל הוא נתן את חייו לתרבות בישראל, מדינה שבה הכול חולה, גם התיאטרון, ובכל זאת יש מי שלא מוותר. וחייו עצמם, מה הם? אירוע רודף אירוע, דרמה דולקת בעקבותיה של עוד דרמה, כותרת רצה אחר כותרת. רגע דל? נסו בגלגול הבא. או סקנדל או פסטיבל"

מי שניהל את תיאטרוני הקאמרי והבימה, ייסד את תיאטרוני בימות ובית ליסין, המציא את במות הבידור של יום העצמאות ואת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, והיה המפיק הישראלי היחיד שהעלה הצגה בברודוויי –
מי שמהווה דמות מפתח משפיעה בעולם התרבות והבידור של ישראל כבר מעל ל-60 שנה, מציין השנה יום-הולדת 91 ובהזדמנות חגיגית זו מעניק לכולנו מתנה מיוחדת במינה:
הצצה בלתי אמצעית לחייו, באמצעות סדרת שיחות מרתקות שהתקיימו על פני שנים ושבהן לקחו חלק דמויות מפתח נוספות כמו יצחק נבון, זהרירה חריפאי, יורם קניוק, רמי הויברגר וגילה אלמגור, האישה שאיתו.

אגמון, מי שחתום על הצלחות ענק פורצות-דרך כמו תוכנית הראיונות שוברת השיאים "שאלות אישיות", המשודרת בגלי צה"ל מ-1968 ועד היום, נחשף בספר זה כדמות סוערת, שנויה במחלוקת, עתירת הומור ומקצוען – מי שאפשר לחלוטין להגדיר כאחרון הנפילים של עולם התרבות בישראל. ובכלל.

את הספר כתב ירון פריד – עיתונאי, מתרגם וסופר, שלאורך תקופה ארוכה מאוד שוחח עם אגמון, נבר עימו בעברו, שלף זיכרונות מתוקים, משעשעים וגם דרמתיים ומטלטלים.

זהו ספרו הרביעי של ירון פריד.

פתח דבר / ירון פריד

הספר שלפניכם מבוסס על סדרת שיחות אינטנסיבית שקיימתי עם יעקב אגמון בין השנים 2006-2004, סמוך לשנתו העשירית והאחרונה כמנהל האומנותי והכללי של התיאטרון הלאומי "הבימה".

באותה הזדמנות זכיתי לשוחח גם עם חברים, בני משפחה וקולגות של אגמון, שקצתם כבר נפרדו מאיתנו ועברו ליציע של מעלה, והראיונות איתם מובאים כאן במלואם, לזכרם.

הספר היה אמור לראות אור ב-2006, כשאגמון היה נער כבן שבעים ושבע, אבל נגנז מכל מיני סיבות שכבר הספקנו לשכוח. בינתיים אגמון הספיק להינשא בהפתעה בפעם הרביעית (!) לבחירת לבו גילה אלמגור, להצטלם לסרט תיעודי חושפני למדי על יחסיהם המורכבים, בבימויה של עדי ארבל ובהפקת לירן עצמור, לשמוע את כל שבחיו בפניו באירוע מרגש שנערך לכבודו ב"צוותא" – כולם באו לברך אותו ליום הולדתו התשעים, מראש העיר תל אביב-יפו, רון חולדאי (ששהה בחו"ל באותו הזמן וצילם סרטון מיוחד), ועד חוה אלברשטיין, שסיפרה על ההזדמנות הנדירה שנתן לה כזמרת מתחילה, כשהפיק לכבודה ערב יחיד חגיגי, שכולו על טהרת שירים חדשים ולא מוכרים – סיכון מסחרי מובהק שהשתלם בסופו של דבר, וכולנו נזכרנו בתרומתו הכמעט בלתי נתפשת לתרבות הישראלית, שבשנים שחלפו מאז פרישתו מ"הבימה" זכתה לייצוג בעייתי במקרה הטוב, וליחסי ציבור שנויים במחלוקת, בין היתר, מטעם המשרד הממשלתי הרלוונטי והשרה התורנית שבראשו.

לכבוד יום הולדתו התשעים ואחד, של אגמון, שחל ב-6.3.20, הוחלט לגאול את כתב היד הזה מן המחשכים, לעדכנו ולרעננו מעט, ולהציגו לעולם.

אני מקווה שהעולם יאמץ אותו באהבה, ושבעזרתו נוכל לחגוג ביחד עלילת חיים מעוררת השראה במיוחד של איש מהסוג שכבר מזמן הפסיקו לייצר.

תל אביב 2020

לגרסה הקולית באתר ICAST